לפני שבע שנים זרעתי זרעים של תקווה ואמונה במרכזה של הלוחשת לסירים. מתוכם נולד לו עץ ליצ’י שכבר לא יכול להיות באדמה ונבחר להשתרש אצלנו ולהתמקם בלב המקום.
טיפחתי, עדרתי, השקתי, ליטפתי, דיברתי. חיבקתי ובעיקר אהבתי אותו.
העץ הנדיב, שלא יכול היה להשריש שורשים באדמה, השריש שורשים בליבי, העץ טוב הלב שלא יכול היה להצמיח עלים ירוקים, הצמיח משאלות של ילדים, ומבוגרים שמרגישים ילדים בליבם ובנפשם.
אחד ואחת כתבו משאלות של תקווה שיהיה טוב, שהעולם יראה אותם ואת תפילותיהם הכמוסות.
העץ הנדיב שמח על כל משאלה ותפילה של ילד וילדה ובתמורה מעניק עבור המשאלה מתנה קטנה מזכרת ממוקמות שונים בעולם שהביאו לקוחות המסעדה.
אני מגלה לכם שמידי פעם נופלת משאלה ואני פותחת אותה בהבנה שזה הזמן שלה להתגשם...
אחת ביקשה שאחותה תפסיק לריב איתה, אחרת ביקשה סוס פוני, ילד ביקש שיהיה שלום בעולם, ואחרת ביקשה להקים משפחה, הוא ביקש זוגיות וההיא ביקשה להיות מקובלת בכיתה.
עץ המשאלות של הלוחשת לסירים, נעים להכיר...
מוזמנים להיכנס לתמוך בהדסטארט של הספר החדש של הלוחשת לסירים ואותה הזדמנות להביע משאלה ותפילה לעולם טוב יותר: https://headstart.co.il/project/77994
コメント