על שולחן עץ ישן עם רגלי אריה, מונח הלב שלי.
לב עירום וחשוף, ככה. בלי גוף שיגן עליו, בלי חומות בטון שישמרו עליו, ופתאום קורים דברים מטורפים. אנשים נכנסים, מתבוננים בו פועם בחוזקה, נדהמים מכוחו, מגודלו, מעוצמתו. חלקם ניגשים לחבק באהבה, חלקם מחזיקים אותו בשתי ידיים כדי להרגיש אותו פועם, חלקם נבהלים ובורחים, חלקם מצלמים כדי לשמור למזכרת וחלקם מחייכים לעצמם והולכים.
יש כמה, שמפתיעים אותי ממש. אולי כי אני נאיבית עדיין, אולי כי אני מאמינה בטוב שבעולם הזה ואולי סתם כי אני לא מכירה הרבה אנשים כאלה. כאלה שבועטים בו, מחטיפים לו, מנצלים את יכולתו המופלאה. הם פוחדים שלב פועם חזק הוא מדבק. שלמראהו, גם הלב שלהם יפעם בחוזקה.
הלב הזה הוא לב אוהב, מלא ברצון להעניק, להדביק באהבה את כל מי שהוא פוגש. באמת הסתכנתי ששמתי אותו ככה, לב על שולחן עץ ישן עם רגליים של אריה, אבל אם מישהו – ולו רק אדם אחד, שליבו יתחיל לפעום בחוזקה ויחליט גם הוא להניחו על שולחן עץ ישן, עם רגליים של אריה משלו - מבחינתי הצלחתי, וזה שווה הכל.